"אני רק נותן מעצמי כל הזמן, לכל בת זוג, והיא לא מעריכה אותי" "אני עשיתי בשבילו הכל, תמיד יצאנו לאן שהוא רצה, דאגתי שיחזור לבית נקי ומסודר, לא הכבדתי עליו עם הבעיות שלי" "היא לא ראתה כמה אני עושה בשבילה, הרגשתי כאילו היא לוקחת אותי כמובן מאיליו" "אהבה היא נתינה, אבל כשזה חד צדדי זה פשוט לא עובד" אתם מכירים את המשפטים האלה, ששמעתי נאמרים לא אחת? אולי אמרתם לעצמכם משפטים דומים? אם כן - כנראה שריצוי היא אחת הדרכים שלכם לקבל אהבה. האם באמת אנחנו מקבלים אהבה כשאנחנו בריצוי? מה הרווח ומה המחיר שיש לנו שם, בריצוי, והאם המחיר לא גדול מהרווח? אם אתם מרגישים שהגעתם למיצוי של התחושות האלה, של קורבנות, של חוסר הערכה או של להיות מובנים מאליהם, כנראה שהגיע הזמן לשנות את אסטרטגית הריצוי ולבחור אסטרטגיה אחרת - שתעזור לכם ליצור מערכת יחסים של נתינה ונתינה. של אהבה אמיתית. אחד הדברים שאני נתקל בהם בקליניקה אצל פנויות ופנויים, הוא הקושי שלהם עם כך שהם בריצוי. כי כשהם בריצוי, הם מתחילים להיות מתוסכלים ולכעוס על בן או בת הזוג. ואז הם נפרדים, כי "לא רואים אותם", או שנפרדים מהם כי הם לא באמת מביאים את עצמם לקשר. הם מתנהגים כמו שהם למדו שהם צריכים להתנהג כדי לקבל אהבה, ולא מבינים איך לא רואים אותם. איך הם לא מקבלים את האהבה שהם רוצים. כולנו עוברים בילדות תהליך של חיברות (סוציאליזציה). בעזרתו אנחנו מצליחים ליצור קשרים ולהיות חלק מהחברה. לפי אלפרד אדלר, כולנו מחפשים שייכות. כדי להיות שייכים אנחנו לומדים מי אנחנו צריכים להיות, ומי אסור או לא רצוי שנהיה. כילדים, כשאנחנו מתנהגים בצורה מסוימת - אנחנו מקבלים הכרה ואהבה מההורים שלנו. אם אנחנו יושבים יפה ובשקט, אם אנחנו עוזרים לחברים, אם אנחנו לא צועקים ומדברים בנימוס - אנחנו זוכים למילה טובה ולאהבה. כך אנחנו מסגלים לעצמנו התנהגויות שרצויות על ידי החברה, שאם נתנהג אותן - יאהבו אותנו. בעצם, אנחנו לומדים שיש התנהגות שמצופה מאיתנו כדי שנקבל אהבה. אנחנו מתנהגים כמו שרוצים שנתנהג, ומתחילים להתרחק ממה שאנחנו רוצים. ההתנהגות הזו, הריצוי, אולי שירתה אותנו כשהתבגרנו - מול ההורים שלנו ומול החברה - אך היא מתחילה להפריע לנו כשאנחנו מחפשים אהבה. כי בזוגיות, במיוחד בזוגיות ארוכה, אנחנו לא יכולים לעשות רק את מה שאנחנו חושבים שרוצים שנעשה - כי לאורך זמן זה יוצר תסכול. נוצר לאט-לאט פער בין מה שאנחנו עושים למה שאנחנו רוצים לעשות. כשאנחנו מחפשים אהבה, אנחנו מתנהגים את מה שהתרגלנו. עושים את מה שהאחר רוצה, או את מה שאנחנו חושבים שהוא רוצה, כדי לקבל אהבה. אנחנו מתחילים להיות בריצוי, אנחנו לא באמת מקשיבים למי שאנחנו ולמה שאנחנו רוצים. נוצר פה פרדוקס. מצד אחד, אנחנו מחפשים אהבה אמיתית וטהורה (כשאני שואל במפגש הראשון, מה משאלת הלב שלך לגביי זוגיות, אחת התגובות הרווחות היא "אהבה אמיתית" או "זוגיות אמיתית"), ומצד שני אנחנו בריצוי, אנחנו לא מביאים את עצמנו - ואיך אפשר ליצור קשר אמיתי אם אנחנו לא מי שאנחנו? העניין עם הריצוי הוא, שככל שאנחנו נמצאים בו יותר זמן, כך אנחנו גם מתרחקים מעצמנו ושוכחים מי אנחנו באמת. ככל שאנחנו עושים יותר את מה שאנחנו חושבים שהאחר רוצה שנעשה, כך אנחנו פחות יודעים מה אנחנו רוצים. ואז, כשאנחנו סוף-סוף פוגשים מישהו או מישהי שאיתם אנחנו רוצים ליצור מערכת יחסים - הריצוי והמשחק, יוצרים אצלנו כעסים סמויים ומתח על בן/בת הזוג. הציפייה שהוא או היא יהיו מה שאנחנו רוצים שיהיו לא מתקיימת ואז יש אכזבה וכעס. ברור, אם ככה, שאסטרטגיית הריצוי מפריעה ליצירת זוגיות. אז איך מתחברים למי אנחנו ומה אנחנו רוצים? איך מפסיקים להיות בריצוי? הריצוי הוא בעצם חוסר בגבולות שלנו כלפיי עצמנו. ריצוי הוא איבוד של עצמי למישהו אחר. כילדים אנחנו מרצים את ההורים שלנו, את החברה, על ידי בחירת התנהגות של נתינה. כדי להתחיל להקשיב לעצמנו יותר, אנחנו צריך להפסיק להיות בריצוי. לעשות את מה שאנחנו רוצים. כדי לעשות את זה צריך, קודם כל, לנקות את הרעשים של הסביבה. להתחיל לשים גבולות. כשאנחנו בריצוי, הסביבה התרגלה לזה, ואם פתאום נשים גבולות לא יבינו מה קרה לנו. חשוב להבין, שכשאני שם גבול לסביבה, אני בעצם משרטט את הגבול של עצמי. "לא" לאחר, זה "כן" לעצמי. ככל שנתאמן יותר בלומר "לא", כך נדע יותר מה אני כן. זה מאוד מפחיד, לשים גבולות, כי הפחד הוא שלא נהיה אהובים. את הגבולות נתחיל לשים ברגע שנבין שהמחיר האישי שאנחנו משלמים, גבוה מהמחיר שנשלם אם לא יאהבו אותנו. לכן אני ממליץ, קודם כל, על תרגיל פשוט. להזכיר לעצמנו את הנוכחות שלנו בעולם. לעצום עיניים, לנשום 5 נשימות עמוקות, להקשיב לאיזה רגש עולה בנו. להגיד לעצמנו 3 משפטי קסם - "אפס גינוי מביא לשינוי" (להפסיק את הגינוי העצמי), "הכל בסדר והכל לטובה" (השלמה עם המציאות) ו-"אני ראוי/ה ואני אהוב/ה" (להפנות אהבה עצמית). בסוף המשפטים, תנו לחיצות על כל חלקי הגוף שלכם. תרגישו אותו נוכח. תחזירו את עצמכם למסגרת גבולות הגוף. דרך אגב, את 5 הנשימות ו-3 המשפטים כדאי לעשות כל פעם שמרגישים מתח, פחד, חשש או כל תחושה מעיקה אחרת. הם עוזרים כמו קסם. עכשיו, כשאתם במסגרת הגוף שלכם, יש שתי דרכים שאני רוצה ללמד אתכם לשים גבול לאחר. דרך אחת היא במידה והאחר מבקש ממני משהו שאני לא מוכן לעשות, ודרך שניה במידה והאחר עשה פעולה שפגעה בי או שגרמה לי לחוסר נוחות. כאשר בן/בת הזוג שלי מבקשים ממני לעשות משהו שאני לא רוצה באמת לעשות, הגוף שלי אומר את זה. מרגישים כיווץ, מרגישים חוסר נוחות (תרגיל - תנסו להקשיב לגוף שלכם בפעם הבאה שזה קורה ולזהות מה התחושה הספציפית לכם). כשאתם אומרים את ה"לא", תשימו בצידו גם "כן". לדוגמא, אני לא רוצה לחבק אותך עכשיו, אני כן אשמח שנחזיק ידיים. או, אני לא רוצה שנלך לחברים כי לא בא לי לצאת, זה בסדר מבחינתי שנזמין חברים אלינו. במידה ובן/בת הזוג שלנו עשו משהו שפגע בנו - הבחירה האוטומטית שלנו היא להאשים אותם. אני מציע בחירה אחרת, להשתמש במסר שמראה אתכם ואת הגבול שלכם, ולא להגיד למה "הוא" או "היא" לא בסדר. זה נקרא מסר אני, הוא דורש תרגול והוא עוזר לנו שים גבול בצורה שתאפשר לאחר לכבד אותם. הניסוח הוא אני מרגיש (תאר/י רגש) כשאתה (תאר/י התנהגות מסויימת שגרמה לרגש) בגלל (תאר/י מה ההתנהגות גרמה לך). מה שיכול לעזור לי הוא (הצע/י התנהגות אלטרנטיבית). לדוגמא, אני מרגישה פגועה כשאתה הולך לחברים בלי לעדכן אותי, כי זה גורם לי להרגיש שאני לא מספיק חשובה לך. מה שיכול לעזור לי הוא שתבקש ממני - אני לא אגיד לך לא, אבל ארגיש שאני מספיק חשובה. ככל שנשים גבולות, בצורה מכבדת, כך נרגיש יותר בטוחים בתוך הגבולות שלנו. ככל שמה אנחנו לא רוצים יהיה ברור לנו יותר, כך מה אנחנו כן רוצים יתבהר לנו גם. וכשאנחנו מחוברים למה אנחנו כן רוצים, אפשר להתחבר למי שאנחנו. זה תהליך, זה לא קסם, אבל הוא מתחיל בלשרטט גבולות סביב עצמנו, וממשיך בלגלות את מי שאנחנו באמת. כשנהיה מי שאנחנו באמת, גם מערכות היחסים שלנו יוכלו להגיע לאינטימיות ולעומקים שאנחנו רוצים שיגיעו. עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא הגבולות עוזרים לנו ליצור זוגיות מיטיבה. רוצים לשמוע עוד? אני כאן בשבילכם, ליאור.

השבוע צפיתי בחתונה ממבט ראשון, ודבר אחד מאוד בלט לי בשיח בין הזוגות. ברובם (אם לא בכולם) עולה פחד שגם הקשר הזה ייהרס, בדיוק כמו הקשרים הקודמים שהיו. אם זה בריבים שתמיד ייגמרו בפרידה, אם זה בביטול עצמי אל מול האחר/ת, או בחוסר התאמה בגלל תכונה אחת של בן או בת הזוג שאי אפשר יהיה לחיות איתה בשלום. יש המון פחדים וחששות שמנהלים אותנו בקשר חדש, פחדים וחששות שנטועים בנו בגלל ניסיון העבר. בגלל קשרים קודמים. והפחדים האלה אכן מוצדקים, הרי רוב הקשרים שלנו מסתיימים בגלל אותן סיבות. אחת מהמתאמנות שלי סיפרה לי שבשני קשרים שלה, לפחות, היא הרגישה שהוא לוקח אותה כמובנת מאיליה, שהיא לא חשובה לו מספיק. בן הזוג הראשון נהג לצאת עם החברים לבלות, בלי לומר לה, אלא פשוט הציב עובדה. כשהיא היתה מנסה להגיד לו שזה פוגע בה, הוא היה כועס שהיא לא מאפשרת לו חופש. ושהיא תלותית. בן הזוג השני היה נוהג להשתבלל בתוך עצמו כשהיו יושבים יחד בערב, ובמקום להיות איתה היה משוטט בפייס או מתכתב עם חברים. ושוב - כשהיא היתה מנסה להגיד לו משהו על זה, הוא היה כועס עליה שזה הזמן שלו לעצמו. ושלא תציק. ואז, הם היו רבים על כך שהם רצו חופש, ונתנו לה הרגשה שהיא תלותית, והיא הרגישה שהיא לא חשובה מספיק ולכן דרשה עוד ועוד יחס. עד שאחד מהצדדים פשוט לא היה יכול יותר והקשר הסתיים. אז היא חוששת להתחיל קשר חדש, כי היא לא יכולה להרשות לעצמה יותר להרגיש ככה. היא לא תעמוד בזה. אז למה, באמת, אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם אותן בעיות בקשרים שלנו? למה הם תמיד (לפחות בתחושה) מסתיימים באותה צורה? למה התחושות הן אותן תחושות והריבים הם אותם ריבים? והאם אפשר לשנות את זה? אז האמת, שיש לי חדשות טובות וחדשות מאתגרות. החדשות הטובות הן, שכן - אפשר לשנות את זה. אפשר להתפתח וליצור קשרים אחרים, בהם נרגיש רצויים ואהובים, ואולי (כנראה) יהיו ריבים - אבל הם לא יסתיימו בפרידה. החדשות המאתגרות הן, שכדי שזה יקרה, נצטרך לקחת אחריות על מה שקורה לנו בחיים. וכשלוקחים אחריות על החיים, אי אפשר יותר להאשים את האחרים במה שקורה לנו. זה אומר להסתכל לתוך עצמנו ולתוך מה שמנהל אותנו, ולהשתנות. להבין מה אלה, האוטומטים שמנהלים אותנו, שאנחנו אפילו לא מודעים להם, ולשנות אותם. מכירים את אפקט פיגמליון? אפקט פיגמליון הוא מונח מהפסיכולוגיה מתחום הפסיכולוגיה החברתית, שמתאר תהליך של אמונה שמגשימה את עצמה. מילדות אנחנו מפתחים כל מיני אמונות שלנו לגביי עצמנו, ועם האמונות האלה אנחנו נעים בעולם. אנחנו מאמינים באמונות האלה, והן משפיעות על ההתנהגות שלנו ועל הדרך בה אנחנו מפרשים את המציאות. וכך אנחנו, בעצם, מקיימים את האמונה, דרך הפרשנות שלנו את מה שקורה לנו בחיים. המחשבה הזו, ביחד עם הכיווץ שהיא מביאה, יכולה להביא הרבה חופש ושחרור. כי היא מאפשרת לנו שינוי אמונות, ועל ידי כך - שינוי מציאות. והרי זה מה שאנחנו רוצים, ליצור בחיינו מציאות אחרת, מציאות שתיטיב איתנו, של זוגיות טובה ואהבה אמיתית. למה ואיך נטבעו בנו האמונות האלה? הרי אנחנו לא באמת רוצים להרע עם עצמנו. אז למה אנחנו מסגלים כאלה אמונות? כאשר אנחנו נולדים ומתחילים את תהליך ההתבגרות שלנו, עד גיל 8 בערך (לפי תיאוריית השלבים של אריקסון, סביב גיל 6-11), מתעצבת מערכת האמונות שלנו לגביי העולם.. מתוך דינמיקות חיים, מתוך חוויות ואירועים שקרו לנו, אנחנו מסיקים מסקנות שונות לגביי מי אנחנו, לגביי מערכות יחסים ולגביי החיים בכלל. המסקנות האלה מקודדות בתת המודע שלנו, ודרכן אנחנו מתנהלים ומפרשים את המציאות. חשוב לציין, שלא כל האמונות האלה הן אמונות הרסניות או מעכבות. יש בתוכנו אמונות שמקדמות אותנו בחיים, שנוטעות בנו תחושת מסוגלות ויכולת - תחושת ערך. וישנן אמונות שמעכבות אותנו, אמונות שנוטעות בנו פחד מנטישה, מכך שאנחנו לא ראויים להיות אהובים או שאנחנו לא טובים מספיק. תחושת חוסר קיום או חוסר ערך. לא רק אירועי חיים גדולים, כמו מוות של אדם אהוב, העתקת מקום מגורים או אלימות, מקודדות בנו אמונות. כל תהליך ההתבגרות שלנו מלווה בחוויות של התפרדות ועזיבה - החל מהפסקת ההנקה, גמילה ממוצץ, עזיבת ההורים לטובת גן ילדים ועוד. כל אירוע כזה, קטן כגדול, צורב בנו אמונה. במקרה שהבאתי בתחילת המאמר, גילינו במלאכת חקירה שעשינו, שהוריה היו עסוקים מאוד. אביה היה עצמאי ואימה עבדה כגננת, וגידלה אותה ועוד 3 אחים. לתחושתה, תמיד היה להוריה משהו אחר לעשות - והאמונה שהתפתחה בה היא שהיא לא חשובה להם מספיק. ואז היא ניסתה כל הזמן להשיג תשומת לב, להראות להם שהיא קיימת. אחד המקרים שזכורים לה בעיקר היה, כשהיא ניסתה לשבת על אביה בזמן שהוא היה בשיחת טלפון, היא היתה אז בת 6, והוא ממש הוריד אותה וכעס עליה שהיא מפריעה לו לעבוד. ברגע כזה התקודדה בה אמונה, וכמו שהבנתם מתחילת המאמר - אמונה זו חוזרת ומופיעה שוב בחייה. בעצם, היא התהלכה בעולם באמונה לא מודעת, שהיא לא מספיק חשובה. וכאשר זו האמונה שהיא הולכת איתה, היא מאפשרת לעצמה להתנהג בהתאם. בין אם זה תמיד לשים את עצמה במקום השני, תמיד לתת עדיפות לבן הזוג שלה. לא להגיד את דעתה, כי היא לא מספיק חשובה. וכשהיא מתנהגת ככה, ברוב המקרים, בני זוגה יתנהגו אליה באותה צורה. וכך האמונה המקודדת מתממשת. וכאשר זה יותר מידי בשבילה, היא עוזבת או נעזבת, ועוברת לקשר הבא - שבו, שוב, היא תחווה את אותה חוויה. קצת כמו בנהג אוטומטי. הרגע בו הבנו, יחד, שזו האמונה שחיה בה, הוא הרגע בה החיים שלה התחילו להשתנות. במלאכת החקירה הצלחנו לגלות את המקור לאמונה הזו, וכעת העבודה שלנו היא לעזור לה להרגיש שהיא מספיק חשובה. קודם כל בפניי עצמה. לעזור לה להשמיע את הקול שלה. כי כשאנחנו מבינים מה האמונה הזו, היא עוברת מהתת המודע אל המודע. ואז, אנחנו יכולים לבחור לשנות. אנחנו לא חייבים להיות באוטומט, אלא יכולים לפעול מתוך מודעות. כדי להביא לשינוי חיובי בחיינו, מה שאנחנו צריכים לעשות, זה קודם כל להבין מהם האוטומטים האלה שמנהלים אותנו. לבחון בעזרת איש מקצוע מה האמונות שקודדו בנו, אילו עוד אוטומטים משפיעים על מערכות היחסים שלנו - ולאט להתחיל לשנות. זה לא שינוי של רגע, זה שינוי שמצריך התמסרות ואומץ. אבל זו הדרך שאני מכיר על מנת לעבור מהזוגיות האוטומטית שאנחנו נמצאים בה, לזוגיות מודעת. שיש בה חופש בחירה ומרחב תנועה. זוגיות שבה אנחנו יכולים להיות אחראיים על מה שיש לנו בחיים. וכך עוברים מזוגיות אוטומטית לזוגיות מודעת. רוצים לשמוע עוד? להתחיל להבין מהם האוטומטים שלכם, ואיך אפשר להעביר אותם למודע ולהצליח לבסס זוגיות מתוך מודעות? מוזמנים ליצור קשר, דרך צור קשר פה באתר, או בטלפון 052-2352127. כאן בשבילכם, ליאור.

השגרה, השגרה הזו... כבר שנים ביחד - מכירים אחד בשניה כל פרט. כל הזעפת פנים, כל חיוך, כל יד מושטת. יודעים בדיוק מה הכפתורים שמדליקים, ומה הכפתורים שמכבים. היינו החברים הכי טובים, וזה היה נפלא. בהתחלה. ואז הגיעה השגרה, נולדו לנו ילדים, העבודה שוחקת. הזוגיות שפעם היתה הקרקע היציבה שלנו, מקום המפלט, העוגן - הפכה להיות המקום ממנו אנחנו מנסים לברוח. לעבודה, לחברים, לסלולרי... מחפשים את הריגושים בחוץ, כי מי לא רוצה להרגיש קצת חי? ואצלנו בבית - הכל... שומם. וכשיש סוף סוף קצת משהו שזז, זה בעיקר ריבים וכעסים. אז איפה בכל זה גם נכנסת התשוקה? והחברות? איך אפשר להימשך למישהו שכבר שבעתי ממנו? והאם עוד יש לי על מי להישען? מי לא מכיר את התחושה הזו? מי מאיתנו לא הרגיש אותה לפחות פעם אחת בזוגיות שלו? טוב, זה שהתחושה הזו היא נחלת רבים, זה אמנם חצי נחמה - אבל מה עושים עם זה? איך יוצרים מחדש את הלהבה הזו שכל כך חיונית לחיי זוגיות. לחיים בכלל? ואיך מגלים מחדש את החיבור הזה שפעם היה? לפי פרופ' רוברט סטרנברג, פסיכולוג קוגנטיבי מאונ' ייל, אנחנו צריכים מספר מרכיבים כדי לקיים זוגיות איכותית, מספקת וארוכת טווח. מחוייבות: אני כאן כדי להישאר. אפשר להישען עליי, אני פה בשבילך גם כשקשה לך - ואני נשאר גם כשקשה לי. שיתוף פעולה זוגי-הורי, מילוי משימות ביחד וגיבוי הדדי גם מול הילדים. נאמנות למה שהוגדר על ידינו כגבולות הזוגיות שלנו. היכולת לדעת שיש לי על מי לסמוך. או בתכלס - קרקע יציבה של תקשורת מכבדת. לדעת שבן/בת זוגי יהיו שם בשבילי כשאצטרך, ולא ייעלמו או יסתגרו כשקשה. שיש לי עזר כנגדי, שיש אדם ללכת איתו בשבילי החיים. יחד. מחוייבות במובן הזה, אינה כובלת, אלא מאפשרת. משמשת קרקע בטוחה לצמיחה אישית והדדית. אינטימיות (לא מינית): אינטימיות - In to me. היכולת להסתובב עירום מחומות, מחששות, ממסכות, מבגדים - ולדעת שזה לא ישמש נגדי. הרצון לחלוק עם בן/בת הזוג שלי זמן, כסף, רגש, נכסים. אכפתיות ודאגה הדדית לרווחתם. ההכרה האמיתית והכנה שבן/בת הזוג שלי הם חלק בלתי נפרד מחיי - והרצון שכך יהיה. ואיך זה בא לידי ביטוי? אם במגע לא ארוטי, הנחת יד, לתת תחושה של נוכחות. בשמחה והתרוממות רוח לקראת המפגש איתו/איתה. ברצון עז לשתף אותו/אותה דבר ראשון. בשימוש בשפת "אנחנו", בתמיכה ללא תנאי. כל זה גורם לי להרגיש מחובק בעולם. אהוב. כולנו רוצים להיות אנחנו. חופשיים ממסכות. להסתובב בעולם בלי חשש לשיפוט וביקורת, בלי לחסום חיצים. לאפשר לעצמנו להיות פגיעים, כי אין מי שיפגע בנו. אינטימיות כזו מאפשרת את זה. הזוגיות יכולה להיות מקום בטוח להסתובב בעירום - נפשי, רגשי ופיזי. ולהיות אהוב. תשוקה: הרצון להיות אחד עם אדם אחר. מתגעגעים אליו, נמשכים אליו, יש בה להט וכמיהה, לפעמים מרגישים כאילו רוצים לבלוע אותו או להיבלע בו. תשוקה היא אש, חיה, חיה חזק ומהר. וכמו אש, היא לא יציבה. התשוקה היא האש שמקיימת את הקשר, היא זו שנוסכת לתוכו חיים, עניין. לא רק תשוקה מינית, אלא כל תשוקה - ארוס, כוח החיים שזורם בנו וסביבנו. זוגיות טובה ויציבה, היא אש ומים - מים ואש (לפי הרב גינצבורג "האהבה"). כשאנחנו נמצאים רק במים, בביטחון, ביציבות, באינטימיות - התשוקה מפסיקה לפעפע. כשאנחנו חיים באש, אין לנו פנאי לשקט ויציבות. לרוגע. ואחרי זמן, כשסדקים מתחילים להיבקע, אנחנו לא במים ולא באש. כי כבר אין על מי לסמוך, ואין תשוקה שם. ובאופן פרדוקסלי ומרתק, זה בדיוק המקום להתחיל לצמוח. יחד, כזוג. כי לא סתם אנחנו יחד. לא סתם נשארנו יחד. אני מאמין שזה לא רק בגלל הילדים... יש שם עוד משהו, ורק צריך להיזכר בו. התשוקה, צריכה זרות. אולי בגלל זה כל כך קשה לשמר אותה כשהחברות כל כך גדולה. כשהאינטימיות והביטחון גדלים - הזרות קטנה, כשהזרות גדלה, האינטימיות והביטחון קטנים. והזוגיות - היא משחק עדין של מינונים. אז זרות, כבר יש לנו. כי התרחקנו. ואיך מתקרבים מחדש? איך מבססים מחדש אינטימיות ומחוייבות? נזכרים. נזכרים מחדש מה מצאנו אחד אצל השניה. כשאנחנו מתאהבים, אנחנו בעצם מתחברים לתכונות המוארות של האחר, והוא מתחבר לתכונות המוארות שלנו. יש לנו מכנה משותף שגרם לנו להימשך אחד לשניה. ולאורך הזוגיות, לאט לאט אנחנו מתחילים להיחשף לתכונות אחרות. תכונות שאנחנו פחות אוהבים. תכונות שמחזירות אותנו לרגשות אפלים וקשים מהעבר שלנו. והתכונות המוארות נדחקות לאחור. מה שנאיר - הוא מה שיגדל. על ידי בחירה מודעת להאיר את האור שפעם ראינו, ניתן לו שוב מקום. "מסע התגליות האמיתי אינו לגלות נופים חדשים, אלא לבוא בעיניים חדשות" - מרסל פרוסט.