השבוע צפיתי בחתונה ממבט ראשון, ודבר אחד מאוד בלט לי בשיח בין הזוגות. ברובם (אם לא בכולם) עולה פחד שגם הקשר הזה ייהרס, בדיוק כמו הקשרים הקודמים שהיו. אם זה בריבים שתמיד ייגמרו בפרידה, אם זה בביטול עצמי אל מול האחר/ת, או בחוסר התאמה בגלל תכונה אחת של בן או בת הזוג שאי אפשר יהיה לחיות איתה בשלום. יש המון פחדים וחששות שמנהלים אותנו בקשר חדש, פחדים וחששות שנטועים בנו בגלל ניסיון העבר. בגלל קשרים קודמים. והפחדים האלה אכן מוצדקים, הרי רוב הקשרים שלנו מסתיימים בגלל אותן סיבות. אחת מהמתאמנות שלי סיפרה לי שבשני קשרים שלה, לפחות, היא הרגישה שהוא לוקח אותה כמובנת מאיליה, שהיא לא חשובה לו מספיק. בן הזוג הראשון נהג לצאת עם החברים לבלות, בלי לומר לה, אלא פשוט הציב עובדה. כשהיא היתה מנסה להגיד לו שזה פוגע בה, הוא היה כועס שהיא לא מאפשרת לו חופש. ושהיא תלותית. בן הזוג השני היה נוהג להשתבלל בתוך עצמו כשהיו יושבים יחד בערב, ובמקום להיות איתה היה משוטט בפייס או מתכתב עם חברים. ושוב - כשהיא היתה מנסה להגיד לו משהו על זה, הוא היה כועס עליה שזה הזמן שלו לעצמו. ושלא תציק. ואז, הם היו רבים על כך שהם רצו חופש, ונתנו לה הרגשה שהיא תלותית, והיא הרגישה שהיא לא חשובה מספיק ולכן דרשה עוד ועוד יחס. עד שאחד מהצדדים פשוט לא היה יכול יותר והקשר הסתיים. אז היא חוששת להתחיל קשר חדש, כי היא לא יכולה להרשות לעצמה יותר להרגיש ככה. היא לא תעמוד בזה. אז למה, באמת, אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם אותן בעיות בקשרים שלנו? למה הם תמיד (לפחות בתחושה) מסתיימים באותה צורה? למה התחושות הן אותן תחושות והריבים הם אותם ריבים? והאם אפשר לשנות את זה? אז האמת, שיש לי חדשות טובות וחדשות מאתגרות. החדשות הטובות הן, שכן - אפשר לשנות את זה. אפשר להתפתח וליצור קשרים אחרים, בהם נרגיש רצויים ואהובים, ואולי (כנראה) יהיו ריבים - אבל הם לא יסתיימו בפרידה. החדשות המאתגרות הן, שכדי שזה יקרה, נצטרך לקחת אחריות על מה שקורה לנו בחיים. וכשלוקחים אחריות על החיים, אי אפשר יותר להאשים את האחרים במה שקורה לנו. זה אומר להסתכל לתוך עצמנו ולתוך מה שמנהל אותנו, ולהשתנות. להבין מה אלה, האוטומטים שמנהלים אותנו, שאנחנו אפילו לא מודעים להם, ולשנות אותם. מכירים את אפקט פיגמליון? אפקט פיגמליון הוא מונח מהפסיכולוגיה מתחום הפסיכולוגיה החברתית, שמתאר תהליך של אמונה שמגשימה את עצמה. מילדות אנחנו מפתחים כל מיני אמונות שלנו לגביי עצמנו, ועם האמונות האלה אנחנו נעים בעולם. אנחנו מאמינים באמונות האלה, והן משפיעות על ההתנהגות שלנו ועל הדרך בה אנחנו מפרשים את המציאות. וכך אנחנו, בעצם, מקיימים את האמונה, דרך הפרשנות שלנו את מה שקורה לנו בחיים. המחשבה הזו, ביחד עם הכיווץ שהיא מביאה, יכולה להביא הרבה חופש ושחרור. כי היא מאפשרת לנו שינוי אמונות, ועל ידי כך - שינוי מציאות. והרי זה מה שאנחנו רוצים, ליצור בחיינו מציאות אחרת, מציאות שתיטיב איתנו, של זוגיות טובה ואהבה אמיתית. למה ואיך נטבעו בנו האמונות האלה? הרי אנחנו לא באמת רוצים להרע עם עצמנו. אז למה אנחנו מסגלים כאלה אמונות? כאשר אנחנו נולדים ומתחילים את תהליך ההתבגרות שלנו, עד גיל 8 בערך (לפי תיאוריית השלבים של אריקסון, סביב גיל 6-11), מתעצבת מערכת האמונות שלנו לגביי העולם.. מתוך דינמיקות חיים, מתוך חוויות ואירועים שקרו לנו, אנחנו מסיקים מסקנות שונות לגביי מי אנחנו, לגביי מערכות יחסים ולגביי החיים בכלל. המסקנות האלה מקודדות בתת המודע שלנו, ודרכן אנחנו מתנהלים ומפרשים את המציאות. חשוב לציין, שלא כל האמונות האלה הן אמונות הרסניות או מעכבות. יש בתוכנו אמונות שמקדמות אותנו בחיים, שנוטעות בנו תחושת מסוגלות ויכולת - תחושת ערך. וישנן אמונות שמעכבות אותנו, אמונות שנוטעות בנו פחד מנטישה, מכך שאנחנו לא ראויים להיות אהובים או שאנחנו לא טובים מספיק. תחושת חוסר קיום או חוסר ערך. לא רק אירועי חיים גדולים, כמו מוות של אדם אהוב, העתקת מקום מגורים או אלימות, מקודדות בנו אמונות. כל תהליך ההתבגרות שלנו מלווה בחוויות של התפרדות ועזיבה - החל מהפסקת ההנקה, גמילה ממוצץ, עזיבת ההורים לטובת גן ילדים ועוד. כל אירוע כזה, קטן כגדול, צורב בנו אמונה. במקרה שהבאתי בתחילת המאמר, גילינו במלאכת חקירה שעשינו, שהוריה היו עסוקים מאוד. אביה היה עצמאי ואימה עבדה כגננת, וגידלה אותה ועוד 3 אחים. לתחושתה, תמיד היה להוריה משהו אחר לעשות - והאמונה שהתפתחה בה היא שהיא לא חשובה להם מספיק. ואז היא ניסתה כל הזמן להשיג תשומת לב, להראות להם שהיא קיימת. אחד המקרים שזכורים לה בעיקר היה, כשהיא ניסתה לשבת על אביה בזמן שהוא היה בשיחת טלפון, היא היתה אז בת 6, והוא ממש הוריד אותה וכעס עליה שהיא מפריעה לו לעבוד. ברגע כזה התקודדה בה אמונה, וכמו שהבנתם מתחילת המאמר - אמונה זו חוזרת ומופיעה שוב בחייה. בעצם, היא התהלכה בעולם באמונה לא מודעת, שהיא לא מספיק חשובה. וכאשר זו האמונה שהיא הולכת איתה, היא מאפשרת לעצמה להתנהג בהתאם. בין אם זה תמיד לשים את עצמה במקום השני, תמיד לתת עדיפות לבן הזוג שלה. לא להגיד את דעתה, כי היא לא מספיק חשובה. וכשהיא מתנהגת ככה, ברוב המקרים, בני זוגה יתנהגו אליה באותה צורה. וכך האמונה המקודדת מתממשת. וכאשר זה יותר מידי בשבילה, היא עוזבת או נעזבת, ועוברת לקשר הבא - שבו, שוב, היא תחווה את אותה חוויה. קצת כמו בנהג אוטומטי. הרגע בו הבנו, יחד, שזו האמונה שחיה בה, הוא הרגע בה החיים שלה התחילו להשתנות. במלאכת החקירה הצלחנו לגלות את המקור לאמונה הזו, וכעת העבודה שלנו היא לעזור לה להרגיש שהיא מספיק חשובה. קודם כל בפניי עצמה. לעזור לה להשמיע את הקול שלה. כי כשאנחנו מבינים מה האמונה הזו, היא עוברת מהתת המודע אל המודע. ואז, אנחנו יכולים לבחור לשנות. אנחנו לא חייבים להיות באוטומט, אלא יכולים לפעול מתוך מודעות. כדי להביא לשינוי חיובי בחיינו, מה שאנחנו צריכים לעשות, זה קודם כל להבין מהם האוטומטים האלה שמנהלים אותנו. לבחון בעזרת איש מקצוע מה האמונות שקודדו בנו, אילו עוד אוטומטים משפיעים על מערכות היחסים שלנו - ולאט להתחיל לשנות. זה לא שינוי של רגע, זה שינוי שמצריך התמסרות ואומץ. אבל זו הדרך שאני מכיר על מנת לעבור מהזוגיות האוטומטית שאנחנו נמצאים בה, לזוגיות מודעת. שיש בה חופש בחירה ומרחב תנועה. זוגיות שבה אנחנו יכולים להיות אחראיים על מה שיש לנו בחיים. וכך עוברים מזוגיות אוטומטית לזוגיות מודעת. רוצים לשמוע עוד? להתחיל להבין מהם האוטומטים שלכם, ואיך אפשר להעביר אותם למודע ולהצליח לבסס זוגיות מתוך מודעות? מוזמנים ליצור קשר, דרך צור קשר פה באתר, או בטלפון 052-2352127. כאן בשבילכם, ליאור.

העידן הניו-אייג'י הזה שאנחנו נמצאים בו, הביא צורת ביטוי חדשה לחיינו - "זימון". זימון שפע, זימון אהבה, זימון זוגיות. זה ביטוי שיכול מאוד לתסכל, לכווץ. כי להשתמש בו, לנסות לזמן, ולא להצליח - רק מדגיש את הפער בין מה שאני רוצה למה שקיים בחיי. איך אני יכול לזמן זוגיות? לא מעט פנויות ופנויים שמגיעים אליי לקליניקה שמעו את זה לא פעם - ולא ממש הבינו מה הם אמורים לעשות עם זה. יש כאלה שבוחרים לעשות סיאנס, השתטחות על קברי צדיקים, תפילות. יש שייבחרו להתחבר לאפליקציות למיניהן או ללכת לכיוון רוחני של עבודה על תודעת שפע. ואם זה לא עוזר - זה מציף תסכול וכעס. מה אתם אומרים - זה אפשרי בכלל, לזמן? או שזה סתם מין אמירה רוחניקית מנותקת כזו? מודה שאני לא הייתי צריך להשתמש בטכניקה של זימון, מהסיבה הפשוטה, שברגע שהרחבתי את הראייה בה אני מסתכל על העולם – דברים התחילו להגיע אליי גם בלי שזימנתי אותם. ובכל זאת, אסביר מעט על הטכניקה לזימון זוגיות, או לזימון בכלל. כדי לזמן לחיינו זוגיות, אהבה, שפע, אנחנו צריכים לעשות ויזואליזציה הכי אותנטית וברזולוציה הכי טובה שאנחנו יכולים. ממש לדמיין אותנו שם, אחרי שזה בחיינו, ואז לומר למוח שזה כבר בחיינו. "זה קורה, זה קורה, זה קורה" (אחת האפשרויות). אתחיל בסיפור מקרה מהקליניקה. אחת המתאמנות שהגיעה אליי אמרה שהיא מאוד רוצה למצוא זוגיות. היא כבר חוותה שני קשרים ארוכים ושניהם הסתיימו בגירושין, והיא לא מבינה למה היא תמיד מוצאת גברים שלא עושים לה טוב. אחד הכלים שאני משתמש בו עוזר לנו להסתכל אחורה על קשרי העבר, וזיהינו שמאז ומתמיד היא התאהבה באותו טיפוס של גברים. גברים שלא היטיבו עימה ואפילו גרמו לה לצער וכאב. אפשר לומר שיש טיפוס מסויים של גברים שמושך אותה, ושבעצם היא מזמנת לחייה טיפוס גברים מסויים מתוך התת מודע. מכירים את זה שכשאתם רוצים לקנות רכב, אז כל רכב שני שאתם רואים ברחוב הוא מאותו סוג שאתם רוצים? דוגמא נוספת שחלקכן תוכלו להזדהות איתה - כשאתן בהריון, פתאום כולן סביבכן בהריון. המוח שלנו מחווט ככה שהוא שם לב למה שהוא רוצה לשים לב. זה לא שבאמת כל הרכבים על הכביש הם כאלה, או שכולן בהריון, פשוט זה מה שאנחנו רוצים לראות. כך גם ביחסים, אנחנו שמים לב לתכונות שהמוח שלנו מחפש. ואלה התכונות שנראה. אלה הנשים או הגברים, שנשים לב אליהם. ככה זה גם היה איתה. המוח שלה חיפש תכונות מסויימות, והיא ראתה רק גברים שהיו להם את התכונות האלה. אז אם אנחנו יכולים לבחור תכונות שאנחנו רוצים - למה מי שמגיע לחיינו זה א.נשים שלא טובים לנו? למה אי אפשר "לזמן" את מי שיעשה לנו טוב? ד"ר הארוויל הנדריקס בספרו "לבסוף מוצאים אהבה" 1 , טוען שהמוח המודע שלנו מחפש אנשים בעלי תכונות חיוביות, אבל מי שבאמת מנחה אותנו בבחירת בני זוג הוא המוח העתיק. המוח שלנו מורכב בעצם ממוח עתיק, שהוא קצר רואי ואין לו תפיסת זמן, ומוח חדש, המאורגן וההגיוני. ד"ר הנדריקס מוסיף ואומר שהתכונות שאנחנו מחפשים בבני הזוג שלנו קשורות לתכונות שהיו לאנשים הקרובים אלינו ביותר בילדותינו, להורינו. או שאנחנו מחפשים בני-זוג שיהיו דומים להם בתכונותיהם, או שאנחנו מחפשים את ההיפך הגמור. כך או כך, לתכונותיהם של הורינו יש השפעה על הבחירה שלנו. וכאשר המוח העתיק הוא זה שבוחר לנו את בני הזוג (להזכירכם, אין לו תפיסת זמן), הוא בעצם מנסה להחזיר אותנו לחוויות הילדות שלנו כדי לתקן את מה שנחרט בנו מהן. מנסה לתקן תסכולים שנוצרו בנו בילדות, בין אם הן נעשו במודע או כחלק מתהליך הגדילה וההתפתחות שלנו. לכן הוא מחזיר אותנו ל"זירת האירועים" המקורית, כדי לברוא מחדש את האמונות שנטבעו בנו. למה דווקא אליהם אנחנו נמשכים? לטענתו, במוח שלנו נוצר מעין דימוי של האנשים ששלומנו תלוי בהם. הרי היינו תלויים בהורינו או בדמות משמעותית אחרת בילדותינו, והם אלה שאמורים לדאוג לצרכינו. לכן, בן או בת הזוג שנרצה, הם אלה שידאגו לנו. אך מה שנחרט בנו בצורה החזקה ביותר בילדותינו, אלה דווקא הסיטואציות שבהן הכי נפגענו. כילד אני מאמין שאם ההורה שלי כועס עליי - לא אקבל ממנו את צרכיי, וזה מאיים על קיומי. לכן, בעצם, בני הזוג שיגיעו לחיינו הם אלה שמעוררים אצלנו פצעי ילדות עמוקים, כמו חוויות נטישה, פחד שלא נהיה אהובים, חוויות של בגידה באמון ועוד. יופי, אז החדשות הרעות הן שאנחנו מתאהבים בבני זוג שגורמים לנו לצער וכאב, ואינם מיטיבים איתנו. אלה בני הזוג שאנחנו מזמנים לחיינו. החדשות הטובות הן, שכמו שאנחנו מזמנים לחיינו בני זוג כאלה, אנחנו יכולים על ידי תהליך של ריפוי וצמיחה, לזמן לחיינו בני זוג שייטיבו איתנו. וכשאני אומר לזמן, אני מתכוון שכשתת-המודע שלנו יפסיק לחפש ריפוי לפצעי הילדות (פשוט כי הם כבר יקבלו הכרה ולא ידממו יותר), נתחיל לשים לב לא.נשים נוספים עם תכונות שיתאימו יותר למה שהמוח החדש שלנו רוצה. בעצם, הראייה שלנו תיפתח ונשים לב ליותר א.נשים (זוכרים את דוגמת הרכב וההריון? אז כזה). אם ככה, איך עושים את זה? איך מרפאים את פצעי הילדות האלה, כדי שנוכל לפתוח את הראייה ואת הלב? נחזור לסיפור המקרה שאיתו פתחתי. במלאכת חקירה שעשינו גילינו כל מיני אמונות שהיא סיגלה לעצמה במהלך ילדותה. אמונות אלה מנהלות אותה, וטיבה של אמונה היא לקיים את עצמה (אפקט פיגמליון). אחת האמונות איתה היא נעה בעולם, הייתה שהיא לא מספיק טובה כמו שהיא. שהיא צריכה להיות "יותר". הוריה היו ביקורתיים ולא זכורות לה חוויות הצלחה. לכן, הגברים שהגיעו לחייה עוררו בה בדיוק את אמונות אלו. התהליך אותו עשינו הוא תהליך של קבלה עצמית, חמלה ואהבה - כך שהיא תרגיש ראויה בדיוק כמו שהיא. וכאשר היא קיבלה את עצמה כמו שהיא, היא הייתה פנויה למצוא בן-זוג שבמחיצתו היא הרגישה שלמה ואהובה בדיוק כמו שהיא. בחרתי לשתף תרגיל אחד שעשינו כדי להגיע לקבלה עצמית (התרגיל מופיע בספרה של אנאבלה שקד "לקפוץ למים" 2 ). ביקשתי ממנה לכתוב לפניי השינה עשרה מעשים חיוביים, קטנים כגדולים, שהיא עשתה במהלך היום. להתמקד בפעולות מועילות כמו החלטות טובות, התגברות על קשיים, נתינה, התחשבות ועוד. כך אנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו במקומות בהם אנחנו מרגישים מועילים ובעלי ערך, ופחות במקומות בהם יש בנו ביקורת כלפיי ההתנהלות שלנו. את תרגיל זה מומלץ לעשות למשך כ-21 יום, במחברת ייעודית. לסיכום, לכל אחד מאיתנו פצעי ילדות ואמונות שאיתם אנחנו מגיעים לעולם, והם הפריזמה שדרכה אנחנו מוצאים בני זוג. בעזרת מלאכת חקירה בקליניקה, אפשר לגלות מהם פצעי הילדות ומה האמונות האלה. כאשר נגלה אותם, נוכל להתאים כלים ותרגילים שיעזרו לנו לרפא אותם, ולהרחיב את הפריזמה דרכה אנחנו מסתכלים על העולם. ואז נשים לב לא רק לכאלה שיפעילו אותנו, אלא נוכל "לזמן" בני זוג שייטיבו איתנו. אם כך, ברגע שהתת מודע הופך למודע, ואנחנו יכולים לבחור את מי שאנחנו רוצים בחיינו - נוכל לזמן את הא.נשים האלה לעולמנו. ואולי, כמו במקרה שלי, הם פשוט יגיעו. כי הראייה שלנו התרחבה. 1 ד"ר הארוויל הנדריקס. בסוף מוצאים אהבה, הוצאת אחיאסף. 2 אנאבלה שקד. לקפוץ למים - מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים, הוצאת פסיכה.

השגרה, השגרה הזו... כבר שנים ביחד - מכירים אחד בשניה כל פרט. כל הזעפת פנים, כל חיוך, כל יד מושטת. יודעים בדיוק מה הכפתורים שמדליקים, ומה הכפתורים שמכבים. היינו החברים הכי טובים, וזה היה נפלא. בהתחלה. ואז הגיעה השגרה, נולדו לנו ילדים, העבודה שוחקת. הזוגיות שפעם היתה הקרקע היציבה שלנו, מקום המפלט, העוגן - הפכה להיות המקום ממנו אנחנו מנסים לברוח. לעבודה, לחברים, לסלולרי... מחפשים את הריגושים בחוץ, כי מי לא רוצה להרגיש קצת חי? ואצלנו בבית - הכל... שומם. וכשיש סוף סוף קצת משהו שזז, זה בעיקר ריבים וכעסים. אז איפה בכל זה גם נכנסת התשוקה? והחברות? איך אפשר להימשך למישהו שכבר שבעתי ממנו? והאם עוד יש לי על מי להישען? מי לא מכיר את התחושה הזו? מי מאיתנו לא הרגיש אותה לפחות פעם אחת בזוגיות שלו? טוב, זה שהתחושה הזו היא נחלת רבים, זה אמנם חצי נחמה - אבל מה עושים עם זה? איך יוצרים מחדש את הלהבה הזו שכל כך חיונית לחיי זוגיות. לחיים בכלל? ואיך מגלים מחדש את החיבור הזה שפעם היה? לפי פרופ' רוברט סטרנברג, פסיכולוג קוגנטיבי מאונ' ייל, אנחנו צריכים מספר מרכיבים כדי לקיים זוגיות איכותית, מספקת וארוכת טווח. מחוייבות: אני כאן כדי להישאר. אפשר להישען עליי, אני פה בשבילך גם כשקשה לך - ואני נשאר גם כשקשה לי. שיתוף פעולה זוגי-הורי, מילוי משימות ביחד וגיבוי הדדי גם מול הילדים. נאמנות למה שהוגדר על ידינו כגבולות הזוגיות שלנו. היכולת לדעת שיש לי על מי לסמוך. או בתכלס - קרקע יציבה של תקשורת מכבדת. לדעת שבן/בת זוגי יהיו שם בשבילי כשאצטרך, ולא ייעלמו או יסתגרו כשקשה. שיש לי עזר כנגדי, שיש אדם ללכת איתו בשבילי החיים. יחד. מחוייבות במובן הזה, אינה כובלת, אלא מאפשרת. משמשת קרקע בטוחה לצמיחה אישית והדדית. אינטימיות (לא מינית): אינטימיות - In to me. היכולת להסתובב עירום מחומות, מחששות, ממסכות, מבגדים - ולדעת שזה לא ישמש נגדי. הרצון לחלוק עם בן/בת הזוג שלי זמן, כסף, רגש, נכסים. אכפתיות ודאגה הדדית לרווחתם. ההכרה האמיתית והכנה שבן/בת הזוג שלי הם חלק בלתי נפרד מחיי - והרצון שכך יהיה. ואיך זה בא לידי ביטוי? אם במגע לא ארוטי, הנחת יד, לתת תחושה של נוכחות. בשמחה והתרוממות רוח לקראת המפגש איתו/איתה. ברצון עז לשתף אותו/אותה דבר ראשון. בשימוש בשפת "אנחנו", בתמיכה ללא תנאי. כל זה גורם לי להרגיש מחובק בעולם. אהוב. כולנו רוצים להיות אנחנו. חופשיים ממסכות. להסתובב בעולם בלי חשש לשיפוט וביקורת, בלי לחסום חיצים. לאפשר לעצמנו להיות פגיעים, כי אין מי שיפגע בנו. אינטימיות כזו מאפשרת את זה. הזוגיות יכולה להיות מקום בטוח להסתובב בעירום - נפשי, רגשי ופיזי. ולהיות אהוב. תשוקה: הרצון להיות אחד עם אדם אחר. מתגעגעים אליו, נמשכים אליו, יש בה להט וכמיהה, לפעמים מרגישים כאילו רוצים לבלוע אותו או להיבלע בו. תשוקה היא אש, חיה, חיה חזק ומהר. וכמו אש, היא לא יציבה. התשוקה היא האש שמקיימת את הקשר, היא זו שנוסכת לתוכו חיים, עניין. לא רק תשוקה מינית, אלא כל תשוקה - ארוס, כוח החיים שזורם בנו וסביבנו. זוגיות טובה ויציבה, היא אש ומים - מים ואש (לפי הרב גינצבורג "האהבה"). כשאנחנו נמצאים רק במים, בביטחון, ביציבות, באינטימיות - התשוקה מפסיקה לפעפע. כשאנחנו חיים באש, אין לנו פנאי לשקט ויציבות. לרוגע. ואחרי זמן, כשסדקים מתחילים להיבקע, אנחנו לא במים ולא באש. כי כבר אין על מי לסמוך, ואין תשוקה שם. ובאופן פרדוקסלי ומרתק, זה בדיוק המקום להתחיל לצמוח. יחד, כזוג. כי לא סתם אנחנו יחד. לא סתם נשארנו יחד. אני מאמין שזה לא רק בגלל הילדים... יש שם עוד משהו, ורק צריך להיזכר בו. התשוקה, צריכה זרות. אולי בגלל זה כל כך קשה לשמר אותה כשהחברות כל כך גדולה. כשהאינטימיות והביטחון גדלים - הזרות קטנה, כשהזרות גדלה, האינטימיות והביטחון קטנים. והזוגיות - היא משחק עדין של מינונים. אז זרות, כבר יש לנו. כי התרחקנו. ואיך מתקרבים מחדש? איך מבססים מחדש אינטימיות ומחוייבות? נזכרים. נזכרים מחדש מה מצאנו אחד אצל השניה. כשאנחנו מתאהבים, אנחנו בעצם מתחברים לתכונות המוארות של האחר, והוא מתחבר לתכונות המוארות שלנו. יש לנו מכנה משותף שגרם לנו להימשך אחד לשניה. ולאורך הזוגיות, לאט לאט אנחנו מתחילים להיחשף לתכונות אחרות. תכונות שאנחנו פחות אוהבים. תכונות שמחזירות אותנו לרגשות אפלים וקשים מהעבר שלנו. והתכונות המוארות נדחקות לאחור. מה שנאיר - הוא מה שיגדל. על ידי בחירה מודעת להאיר את האור שפעם ראינו, ניתן לו שוב מקום. "מסע התגליות האמיתי אינו לגלות נופים חדשים, אלא לבוא בעיניים חדשות" - מרסל פרוסט.